סתיו

גבעות הכורכר. נס ציונה

אדמה קשה כמו סלע בזלת כבד, נסדקת ומבוקעת וחצב ראשון מגיח, קורא תיגר על הלמות הקיץ המהביל.

חלוץ הרבה לפני שאר המחנה פורץ דרך לבדו, משאיר כל מתחרה מאחור ויוצא לכבוש את לב הדבורים ושאר מֵאֲבְּקי השכונה..

חצב בביתי הישן. מבקע את הקיץ הלוהט. האדמה אומרת סתיו. 

חצב בבית גוברין

מדהים הטבע. איך מכל קיצון מפיק את המיטב הטוב.

איך בלי טיפת מים ושמש צורבת ממעל הדבר העדין הזה יודע לצאת החוצה?

ואיך הם הזרעים שנובטים רק בשעת שריפה, בשיא הגיהינום??

ואלו שנובטים רק אחרי עיכולם במעמקי מעיו של איזה ג'מוס מזדמן ??

וטבע האדם?? איזהו זה שיודע בכל אשר נשרף וכל אשר נסדק ונבקע והתרסק ובלב סערת הסערות לנבוט??

איזהו זה שכמו הענב מגיהינום החום יודע להפיק את היין שישמור על זרעו???

זמן התכנסות והתבוננות ושחרור שליו ומועיל לכולנו.

זמן התחדשות

ונביטה

נחניאלי או שניים כבר בדרך...

שקט

השקט שלי הוא מילים של הטבע ,

יופיו האינסופי,

שדות ומרחבים,

נופים שמשתנים.

השקט הוא קו רקיע ושחר מפציע

וים של כחול.

הוא מה שמייצב,

ואדמה שמתחת לרגליים,

ורוגע ושלווה,

וחוסר דאגה.

השקט הוא מסעות עם עצמי,

אל עצמי,

הוא מחשבות ותפילות,

הוא המוסיקה שאיתי

ומה שממלא ומטעין.

הוא פריחה במדבר וקולות של מים,

הוא חורף וסתיו,

וחליל שמתנגן

וסוף של מדורה

 ואמצע של לילה.

הוא תחילתו של יום

וסיומו

וזריחה ושקיעה

ועולם שמתעורר

ונרדם.

השקט שלי הוא מסע שאינו נגמר

של הרים גבוהים

ופנס בודד

ודרך ללא סוף

קידה

בעוד כיומיים נערוך את מבחני הקיו הראשונים בדוג'ו שלנו. "שינסה" ביפנית. מבחני קיו 5 הינם מבחני הדרגה הראשונה באייקידו. "דרך ארץ קדמה לתורה" אמרו חז"ל. ואמנם לפני כל טכניקה ושיפור כל מיומנות וההבנה לעולם תבוא דרך ההתנהגות וההתייחסות שלנו. לאמנות, למורה, לחברים לדרך, לסובבים אותנו ולמקום.


מתוך ספרו הנפלא צעדים ראשונים בדרך האייקידו מאת זאב ארליך  בחרתי את הפרק הנוגע לקידה והוא מובא כאן לפניכם במלואו. מקווה שתיהנו מקריאתו ובכלל מספר חכם ומלא הארות ותובנות זה שללא ספק מקומו על מדף הספרים הביתי בין ספרי זן, תרבות יפן, חינוך ואייקידו הנו חובה והנאה צרופה.

דרך ארץ קדמה לתורה

"כשהגיעה הרכבת לתחנת קיוטו, כבר הייתה השעה תשע בערב. איש לא המתין לאסא. המונית דהרה ברחובות הישרים והארוכים של העיר המוצפת בשלל אורות צבעוניים, וכשהגיעה למקדש רינקו אין, כבר היה השער הראשי סגור, והכניסה 
רק בעד הפשפש הקטן שבצד השער. נהג המונית פנה אל אסא והסב את תשומת ליבו: "היזהר, כופף ראשך והכנס". ליד השער הסגור של רינקו אין למד אסא מנהג המונית את שיעורו הראשון בתורת הזן: השפל קומתך." (מתוך הספר "במעגלות זן" הוצאת כתר)

האימון מתחיל ומסתיים בנימוסים והליכות

קידה היא אחד הסממנים הבולטים בתרבות ובחברה היפנית. בדוג'ו מהות הקידה היא אמירת שלום, הבעת כבוד והכרת תודה והערכה. כל אימון מתחיל ומסתיים בקידה, ועליה להיעשות בכנות, בתשומת לב ובענווה.

ריצוריי - קידה בעמידה

בכניסה אל הדוג'ו ולפני שיוצאים ממנו עוצרים לרגע, עומדים וקדים קידה. אם המורה נמצא בדוג'ו, קדים גם לעברו. אנחנו קדים בעמידה קידת תודה גם כאשר מקבלים הסבר קצר מהמורה או ממתאמן בכיר, וכן מיד לאחר קבלת כל הערה או מחמאה מהמורה לגבי אימון שלנו.

זאריי - קידה בישיבה

הקידה בישיבה היא רשמית ומנומסת יותר והיא נעשית כאשר אנו עולים על משטח מזרני הטטאמי ולפני שיורדים ממנו. זאריי מבוצעת גם לאחר קבלת הסבר מעמיק מהמורה. כל תרגול זוגי או קבוצתי מתחיל ומסתיים בקידה בישיבה.

קידה עם כלי נשק

בתחילת ובסיום אימון עם כלי הנשק של האייקידו נהוג לעמוד, לאחוז בכלי הנשק בשתי ידיים, להרימו עד לגובה המצח, ולקוד קידה בלי להנמיך את הנשק.

ככל שמבשיל

את ראשו

מרכין מטה

צמח האורז

שיר יפני עתיק זה מתאר מראה נפוץ ביפן - את שתילי האורז שצומחים במהירות עד ששיבולי אורז מעטרים את ראשיהם הזקופים. שדה האורז נראה מוכן לקציר, אך אם קוצרים אותו כאשר הוא בשיא זקיפות קומתו, הגרגרים לי יהיו בשלים ומזינים דיים.

הזמן המתאים ביותר לקצור את האורז הוא כאשר הגרגרים מבשילים עוד זמן מה וגדלים עד שמשקלם מכופף את הגבעולים, כאילו קדו קידה. דומה לכך הוא האדם. מי שמפגין גאווה ומרוצה מעצמו טרם הבשיל.

אדם "בשל" הוא מי שיודע להכיר תודה בקידה בענווה ולהביע את הערכתו לזולת ולמעשיו.

אמנות השלום - אמון בשלום...

את התמונה היפה הזו העניק לדוג'ו שלנו מורי זאב ארליך סנסיי. התמונה תלויה בשומן, חזית הדוג'ו, ותחילת כל אימון וסיומו נעשים בקידה אל מול התמונה. לא השתחוות או כל עבודה זרה, אלא קידה של ענווה והוקרת תודה על כך שמייסד האייקידו פיתח אמנות זו והוריש אותה לנו למשמר, תרגול והתפתחות.

לא רק התמונה הינה מתנה נהדרת אלא גם הכתוב בה. משיריו וכתביו הרבים של מוריהיי אואשיבה או סנסיי.

בתחילת האימון, שנייה לפני הקידה אני נוהג לקרוא את המילים החכמות האלו, בתקווה ושאיפה לקחת אותן לתוך האימון.

בסיום האימון, שנייה לפני הקידה אני נוהג לקרוא אותן שוב, הפעם בתקווה ושאיפה לקחת אותן איתי הביתה ואל החיים מחוץ לדוג'ו.

הלוואי ויום אחד אוכל להגיד שברוב הפעמים גם הצלחתי בכך....

"אמון בשלום יפעיל את העוצמה

והכוחות שבך:

השכן שלום ורוגע בסביבתך

וצור עולם יפה"

אל מדבר ליבנו

אל המדבר ירד ההֶלֶך

אחרי עקבות הלב הלך

וחנה וישב

מן המנוחה נהנה

מנופי המדבר

מארץ בראשית

מקורותיו

מצל התמר נהנה

ופירותיו

וממי הבאר

זכים וקרים

מעניקי חיים.

נהנה מן הפשטות, מן הצמצום, מההסתפקות במועט, ממימדי החיים הנכונים

ושקע האבק ונקי היה האויר

והרחיק ההלך במבטו, נדד אל האופק

והעמיק פנימה לבאר נפשו

מאושר היה ושיכור הרגיש

וידע שטובים החיים

וידע שפשוטים יש לשמור עליהם

וקלי משקל

ושמר על מדבר ליבו והיגיד בו

וזכר כי משם אושרו

וחירות גדולה הציפה את ההלך..

מקווה שחג טוב יהיה

ונקיים מבחוץ ומבפנים נשוב

וברגליים יחפות נלך במדבר הלב

וחירות גדולה תציף

ונדע שלא החמצנו דבר... 

חג שמח

הראל

צל ומי באר

11.3.2015                                                                                                          

כ' באדר התשע"ה

צל ומי באר 

הדודאים והפרברים

                                                              מילים: יורם טהרלב

לחן: לוי שער

במדרון מעל הוואדי 

עץ השקדייה פורח 

באוויר ניחוח הדסים 

זה הזמן לפני הקיץ 

שעריו הלב פותח 

ותמיד ברוכים הנכנסים. 

בימים אשר כאלה 

מחכים עד בוא הליל 

מחכים לצעדים קרבים 

לא סוגרים את הבריח 

לא עוצמים את העיניים 

בימים כאלה מקשיבים. 

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם 

מי שעייף ימצא פה צל ומי באר 

מי שסוכתו נופלת 

חרש יכנס בדלת 

חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר. 

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם 

מי שעייף ימצא פה צל ומי באר 

מי שסוכתו נופלת 

חרש יכנס בדלת 

ותמיד יוכל להישאר. 

זה הבית שבנינו 

זה האורן שנטענו

זה השביל וזוהי הבאר 

מי שבא לפה אחינו 

מי שבא יסב איתנו 

והשער שוב לא יסגר. 

עם השיר היפהיפה הזה נכנסנו רעיה ואני לחופה.
השיר, עבורנו, הוא ארץ ישראל היפה. על שביליה וואדיותיה , הטבע העז שלה ונופיה. הצבעים והניחוחות.
זהו שיר על הקמת הבית ונטיעת האורן בו
שיר על התחלה והמשכיות
ובעיקר זהו שיר על דרך. דרך ארץ, דרך בארץ הזו, דרך בעם הזה.
דרך חיים של אהבה
של רעות וחברות
של שערי הלב שתמיד פתוחים 
ודלתות ללא בריח שם ברוכים כל הנכנסים.

ידיים אוהבות הן ידיים פתוחות
לב אוהב הוא לב פתוח
כמו שער פתוח ודלת פתוחה...

כל מילה יפה בשיר. בעלת משמעות גדולה. מכוונת. מלמדת. דורשת. מאתגרת.
ובקריאה שוב ושוב את המילים היפות
נראה שיש שלוש מדרגות לעבודה עליו - על הלב הפתוח "שעריו הלב פותח"

המדרגה הראשונה "...ותמיד ברוכים הנכנסים.." לברך את כל שנכנס, כל שבא -  אין הדבר קל, תמיד לברך, יהיה אשר יהיה הנכנס. אך משהצלחנו אין שמחה גדולה יותר..היכולת לקבל, להכניס אורחים, באשר הם - כל שמתדפק על הדלת, כל מה שמזמנים חיינו, כל שאנו אוהבים ופחות אוהבים, באותה מידה... הינה מיומנות הדורשת עבודה ותחזוק אך משתלמת ומאירה באור יקרות את חיינו.

המדרגה השנייה "...חרש יכנס בדלת..."  לעשות את הדברים בחרש.  מתוך ומכל הלב, מתוך תוכינו, מהמקום שרוצה לעשות כן במקום זה הצריך לעשות כן. נתינה בשקט על מנת לתת. לעשות מעשינו בשל מהותם ולא בשל מה שהם מקנים לנו אם מישהו ידע על כך....לא מה יצא לי מזה אלא עצם העשייה ועצם הנתינה הן הרווח הגדול שלנו.

והמדרגה השלישית והמאתגרת ביותר..."ועד עולם יוכל להשאר.." כאשר הנכנס ישאר לעד...
לא רק לברך את שנכנס אלא להכין את הבית, את הלב, לשהותו הממושכת. זו כבר לא רק הברכה אלא הדרך שלנו לארח. הכנסת האורחים שלנו. הדרך בה אנו בוחרים לפגוש כל מה שנקרה בדרכנו.

שלוש המדרגות - הברכה, הצניעות והאירוח בדרך היפה ביותר הופכת את חיינו לעשירים ומהנים. לא רק לברך את מה שנכנס אלא ליהנות ממנו ואתו, ללמוד ממנו להפוך אותו לטוב ומלמד...ולהרעיף עליו את האהבה הגדולה ביותר שאנו יכולים...את האהבה הגדולה ביותר שאנו מוצאים בנו....באותו הרגע. אהבה לרעך כמוך.

כבר אפשר לראות בקלות כמה טוב אתה, מתוק שלנו
וכמה טובות עיניך
וכמה שמחה וצחוק יש בהן...

זה הבית שלך אהוב שלנו
ואותו ואת שבו אנו מאחלים לך
ואת הצל והבאר

הצל שיהיה מקום של חיים תחת כל שמש לוהטת
צל נעים שכל שיבוא בו ירגיש תמיד בבית ויוכל להיות הוא עצמו
צל שמאפשר לצמוח ולפרוח תחתיו

ובאר תהיה אהוב שלנו, באר מלאה במים טובים, מים חיים, זכים
בהם תרווה צימאונך וצימאון כל הבאים בדלתך
וכל החי והצומח
ומקור נפלא של שפע תהיה
ושל בנייה, והתיישבות וישוב הדעת
ומקור של שקט ועצמה
ושל קבלה - קבלת החזק והחלש והשונה
ומקור של תנועה ואהבה גדולה

ושתדע לנתב ולהוביל את עצמך וכל שיצעדו איתך בדרך הבטוחה, היפה, המעניינת, הטובה שקיימת

זהו, בְּאֵרִי שלנו, ילד מתוק ויפה
עם עיניים טובות.
זה הבית שבנינו
זה האורן שנטענו
זה השביל
אתה הוא הבאר

והשער שוב לא ייסגר

דרך לצעוד בה

כחלק מדרך בה בחרנו לחיינו אנו לומדים כיצד לצעוד בה. כיצד להפוך אותה לבטוחה, לנעימה ומחוייכת. כאשר אלה מתקיימים קל לנו יותר להתקדם. קל יותר לשנות הרגלים ישנים, דפוסי חשיבה ותגובה ובמקומם לבנות חדשים המאפשרים לנו לחיות חיים מאוזנים יותר, ממקום מקבל, אמפתי וחיובי ולכל אדם להיות מי שהוא, להאיר לו את חוזקותיו ולדחוף אותו קדימה ובעיקר לזהות בנו את הכרוך בשינוי ותיקון ולעמול על כך.

הדוג'ו, המקום בו אנו מתאמנים, הולך איתנו לכל מקום בו אנו נמצאים. חברינו לאימון הולכים איתנו אף הם. כל מקום בו אנו נמצאים הופך לדוג'ו בו אני שם לב לדרך בה אני נוהג ומתנהג וכל אדם איתו אני נמצא הופך לחבר לאימון בזכותו אני לומד את עצמי ופועל לשיפור מתמיד.

בדוג'ו אנו נעזרים בטכניקות האייקידו כדי לתרגל עבודה מהמרכז, נשימה איכותית ורגועה, רפיון ושחרור, רכות, שקט נפשי, יציבה נכונה. אנו מתאמנים על קבלה זורמת של בן הזוג, על הצטרפות לתנועה שלו או צירופו לתנועה שלי, על יצירת הרמוניה בינינו. יצירת משהו מסוגנן ויפה. עובדים על ההבנה שלכל אחד הקצב שלו, היכולות שלו, הכוונות. שלכל אחד העולם האישי שלו שאנו יכולים רק להצטרף אליו. מתוך הרבה אהבה. יודעים שאת השינוי לא נוכל לעולם לעשות בו, אלא רק בנו.

כדי שהדרך תצלח יש להקפיד על יצירת סביבה אופטמלית לכך. נימוסים וכללי התנהגות יוצרים סביבה כזו. בטיחות יוצרת סביבה כזו. כאשר נעים להגיע לדוג'ו, כאשר אנו שמחים וסומכים על האנשים איתם אנו מתאמנים, כאשר אנו מפרגנים ומפרגנים לנו, כאשר אנו שומרים אחד על השני אנו יוצרים, כך אני סבור, סביבת לימוד אידיאלית, בה אנו לא חוששים להשיל אט אט את המעטה שמכסה אותנו,שמגן. הולכים וחושפים ומפקידים עצמנו בידיים הנאמנות של חברינו בידיעה שיפוטיות לא תהיה רק ביקורת בונה וחברית, בידיעה שלכל אחד יש עבודה רבה לעשות על עצמו לפני שהוא חושב לשנות מישהו אחר.

אין הדבר קל ולוקח כנראה כל החיים, אם לא יותר :)

לוקח זמן להבין.
לוקח זמן לזהות.
לוקח זמן לעשות.
לוקח זמן לשנות.

בסביבה הנכונה, עם האנשים הנכונים, בנכונות ללמוד ולהיות טוב יותר הדבר אפשרי וקורה. כל פעם עוד קצת. צעד אחר צעד.

מצרף רשומה נהדרת על רייגי - על כללי נימוס והליכות בדוג'ו. על הדרך ליצור סביבה בה נעים להתאמן וללמוד

רייגי - הליכות ונימוסים מאת זאב ארליך סנסיי: http://aikibanashi.blogspot.co.il/2013/01/blog-post_1768.html

שנדע להפוך את הדרך למהנה ולהפיק ממנה את המיטב

חיבוקים

הראל

הודעות ועדכוני הדוג'ו - הודעות ועדכונים

סיפור חיים

נִינוֹמִיָה סאן

כל אימון הוא עולם ומלואו, מפתיע, בלתי צפוי ומשאיר את רשמיו העזים, אם ביופי, אם במשהו שהובן, אם במורכבות הדברים.

אחד האימונים שהכי אהבתי בשהותי ביפן היה אימון הנשים של יום שישי בבוקר, ולהתאמן בו עם הנשים היפניות המבוגרות זו היתה ההנאה הגדולה ביותר. כאילו את כל חייהן הארוכים הן מביאות לתוכו. זהו אייקידו רך, אוהב, משלים עם הכל, שמזמן סיים לנצח, להראות, להוכיח..

ולנו נשאר רק להצטרף לסיפור החיים הזה.


ולהנות..

שבת שלום

הראל

שני דורות. עם סוזוקי סאן