אתמול בערב ביקשתי משני מתאמנים וותיקים אצלינו להתאמן במהלך כל האימון עם חבר אשר חזר להתאמן לאחר תקופה ארוכה שבה נעדר. כאשר יש מישהו חדש שמצטרף או מישהו ששב חזרה לדוג'ו לאחר תקופת היעדרות ארוכה בדיוק כמו בהכנה לשינסה עזרה מהחברים חשובה ותורמת. בסבלנות הראויה ובאווירה נעימה של חבר אנו מרגישים בנוח לטעות. לנסות. החבר יוצר הרגשה טובה בה ניתן לחזור שוב ושוב ושוב על הדברים תוך שימת לב לפרטים ודגשים חשובים. עלינו לקפוץ בשתי ידיים ולהוקיר אותה. זוהי הזדמנות נהדרת לקבל דבר מה יקר ערך. אנו נוהגים לברוח מטעות ואף להימנע מלעשות משהו שעלול להוביל אליה. הסמנטיקה חשובה וכדאי לשנות את המילה עלול להוביל לטעות לעשוי להוביל טעות. עלינו לצפות לה, לשמוח בה כאשר מגיעה. היא מהווה הדרכה מעולה. יש לקחת את הטעות ככלי עבודה מצוין אשר תורם להבנתנו ומשפר את המיומנות שלנו. כך שבמקום להרגיש לא בנוח איתה (בטח כאשר מישהו התבקש לעזור לנו) נשמח בה, בחשיבותה לנו. בכך גם נכבד את חברנו שתורם את כל מה שהוא יודע ומבין ונכיר לו תודה על זמנו ומרצו. אל דאגה, ערך רב מקבל גם הוותיק אשר בא לסייע. להסביר את הדברים בפשטותם, כך שיהיה קל להבינם קודם כל מחייב אותו להבין את הדברים היטב, לחקור ולחדד את הנושא אותו הוא מסביר. לעיתים קרובות תוך כדי ההסבר. כולם יוצאים מורווחים.
בציור היפני שלמעלה מתואר ההבדל בין גן עדן לגיהינום. בשני חלקיו הסועדים נראים עם מקלות אכילה ארוכים למדי. הטבע שלנו הוא לחשוב על האני דבר ראשון. לדאוג לעצמי, לאכול בעצמי. כאשר זו המחשבה הראשונה שלנו...איך לעזור ולדאוג רק לעצמי, אני ואני ואני, לעולם נצא מופסדים. יהיה זה גיהינום. המחשבה על האחר, העזרה והנתינה, גילוי האמפתיה, הם שהופכים את המקום לגן עדן.
אותם סועדים. אותם מקלות אכילה. שינוי גישה.
שנתינה ועזרה פרגון והכלה ימשיכו תמיד להוביל אותנו בדוג'ו.
שנתינה ועזרה פרגון והכלה ימשיכו תמיד להוביל אותנו בדוג'ו.
הראל
