"לתת מבלי לרצות לקחת..."

השלט ביציאה ממושב ירקונה

מוריהיי אואשיבה- או סנסיי, מייסד האייקידו, הציב לעצמו את המטרה הגבוהה ביותר שיכולה אולי להיות כשאמר שמטרת האייקידו להפוך את החברה לטובה יותר.
האייקידו מחבר בין אנשים. הוא רך, שואף לתוכו, מכיל ומקבל.
הדוג'ו, בידיים טובות ומחבקות, הופך את החברים למשפחה.

כך הרגשתי כשהגעתי לראשונה למאסאטאקה דוג'ו, הדוג'ו בו גדלתי ובו אני מתאמן. כך קרה כשפגשתי לראשונה את זאב ארליך, מורי וחברי, וכך קרה כאשר פגשתי בחברי הדוג'ו היקרים שהפכו לחברים הרבה מעבר לשעות האימון והזמן בדוג'ו.

אהבת אדם וקבלת אדם הם כנראה כר הדשא הטוב ביותר ליצירת חיבור. כך היה תמיד בביתי, זו תמיד היתה הרוח שם וכך היה בדוג'ו. בידיים טובות ומחבקות זאב הקים משפחה, שאינה נפרדת ואחד בעזרת השני נכונה להיות טובה יותר, דואגת ואכפתית, הנותנת מעצמה.

נותנת מבלי לרצות לקחת....

שמורת שיזף שבערבה. בין עין יהב לחצבה. פרופ אמוץ זהבי, שהקים יחד עם עזריה אלון את החברה להגנת הטבע, הקדיש את חייו לחקר הזנבנים. כארבעים ושתיים שנה שהוא חוקר,יחד עם אשתו אבישג, את ציפורי השיר שהדבר שמייחד אותן הוא שהן חיות במסגרת קבוצתית קבועה. הזנבנים צמודים אחד לשני ומשקיעים בכל רגע בשותפות. בשותפות רוצים אחד את השני. בשותפות אוהבים אחד את השני. אחרת היא לא תוכל להתקיים, בטח לא לאורך כל כך הרבה שנים.

זנבנים בשמורת שיזף

בקיבוץ החברים היו חוזרים מעמל היום, מהעבודה המפרכת והיו מתאספים ורוקדים לתוך הלילה. לעתים עד שהשחר עלה. ומשם היו ממשיכים ישר ליום הבא, שוב לעמל היום, לעבודה המפרכת. זה היה סימן לחברות, לשותפות, לאהבה ביניהם עד שהיו שוכחים את קשיי היום. המפגש ביניהם היה זה שנותן את הכוח, זה שמחייה.

הזנבנים פותחים את היום בריקוד הבוקר. הם מזמינים אחד את השני ומי שרוצה בא. הם משקיעים בשותפות. כמו החברים בקיבוץ. הם שומרים אחד על השני ובזמן שאחד שומר כל השאר יכולים לאכול, לנוח או לשחק. הורים ולא הורים- כולם מטפלים בילדים, כולם מגנים על הבית וכולם מתנדבים כדי שלשאר הקבוצה יהיה טוב יותר, נוח יותר, בטוח יותר. כולם משקיעים בטובת הקבוצה למרות שזה כביכול אמור להכביד על הפרט.

עקרון ההכבדה קרא לזה פרופ' זהבי. למה לפרט להכביד על עצמו בשביל האחר? לכאורה המשקיע באחר/ בקבוצה יפסיד. יבזבז אנרגיה. משאבים. במקום להתחרות, לחלוק? השליטים בקבוצה מאכילים את מי שמשנה להם..הוותיק מאכיל את הצעיר..

כאשר אנחנו מתחתנים, אומר זהבי, אנו אוחזים יד ביד. ברגע הזה אנחנו מוגבלים ובעצם יד אחת מנוטרלת. כאשר אנחנו מתחבקים שתי הידיים מנוטרלות ואנו מוגבלים בתנועתנו בזמן זה. אנו בעצם מכבידים על עצמינו, לכאורה.

הנתינה, ההשקעה בשותפות, כל אחד מוסיף מייחודו, כל אחד מביא את הצד החזק שלו ומשלים את נחלש או החסר אצל האחרי והאחר משלים את מה שחלש או חסר אצלנו וכך אנו משלימים אחד את השני ובמקום הזה נוצרת חברה טובה יותר. במקום הזה נוצרת קהילה. משפחה.  

לפני הגיוס, אי שם בשלהי 1992 התאמנתי בחוג הכנה לצה"ל של יובל עילם (היום המרכז החינוכי יובל עילם) גם הוא מורה וחבר יקר אשר אנו הולכים יחדיו עשרים ושתיים שנים ונפגשים בצמתים החשובות של החיים ולעיתים ביניהם. גם שם בידיים נאמנות יובל יצר חברויות. אמנם המטרה כביכול היתה להכין את הגוף ואת הנפש לקראת השירות הצבאי אך בסופו של דבר התהפכו היוצרות וערכים וציונות ורוח התנדבות, הפרגון והעזרה והדאגה לזולת, חברות ואמון אלו הדברים הגדולים אותם קיבלנו, איתם יצאנו.

כמו באייקידו, לא בשביל הטכניקות, אלא מה שמאחורי הטכניקות..אלו הדברים הגדולים שאנו מקבלים.

שלשום הסתיים סמינר נפלא של פוקקוסה שיהאן, אחד מהמורים הבכירים בעולם לאייקידו. התגייסות כל חברי הדוג'ו תמיד מעוררת השתאות והערכה. הרצון לתת, להושיט יד, לסייע בכל דבר, סביב השעון, מהתקופה שלפני הסמינר דרך קבלת הפנים למורה כבר בשדה התעופה, סעודות וטיולים, הסעות ואירוח חברה, ניקיונות וארגון הדוג'ו, סידור והשלמה תוך כדי, אירוח המורה והאורחים בבתים של חברי הדוג'ו ועוד ועוד כל שנדרש, כל שצריך.

ומה זה אם לא אייקידו. להתמזג, להיות רך, מאפשר ומקבל, רפוי ומחייך, מגיב לכל דבר באופן היפה והנינוח, משרה נועם, מקבל את השינוי, נותן מעצמו, קשוב למה שחסר, למה שאני צריך, למה שצריך החבר.

יואב בונה מעצור לטטאמי (ועוד אין ספור דברים)

זו לדעתי הדרך היחידה ליצור מקום טוב יותר ולחיות במקום טוב יותר בו האחד דוחף את השני, מרים אותו מעלה, מתחשב בו, בו לחלש יש מקום בדיוק כמו לחזק, בו האחד הופך את השני טוב יותר, גדול יותר, שרואה את הטוב במה שניבט אליו ומאיר בטוב את מי שאיתו, סומך ומאמין.

רונן ומיהו דואגים לשולחן הכיבוד...עד היום חסרה וופלה...

דפי התנדבות- סוף אימון חגורות שחורות. כל אחד ממלא למה הוא יכול להתנדב ובמה לסייע

כוחה של קבוצה. כוחה של משפחה...

דפי תורנות בזמן סמינר

עד שאפשר לראות עצמנו בטטאמי

צוות צחצוח מחזור א

הבית בו גדלתי, יובל, זאב וחברי הדוג'ו האהובים הם שלוש התחנות החשובות והמעצבות של חיי

וזו הרוח שתמיד תהיה בבית שהקמנו אשתי ואני.
רוחה של משפחה, רעות, אהבה.

תחנת חיי

"לתת מבלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל
כמו שמש ששוקעת, כמו צל אשר נופל..." נתן זך